קבוצת גרין דלתא בע"מ נ' שדה

פסק דין

1.תביעה כספית שהגישה התובעת בסכום של 50,000 ₪. על פי הנטען בתביעה, בתאריך מסוים התקבלה אצל הנתבעת שיחת טלפון אנונימית ובה נמסר לה מידע ש"ממש עכשיו" הנתבע נצפה גונב סלעים המשמשים אותה לבניית מסלעה בתחום קיבוץ בית קמה. עוד נטען, במעין פרסוניפיקציה, שהתובעת הגיעה לקיבוץ וחזתה במו עיניה (ההדגשה שלי – י.ט) בנתבע נוהג במלגזה אדומה וגונב סלעים ראויים לשימוש ובאיכות מעולה בשווי של 50,000 ₪...".

הנה כי כן, התביעה מכוונת לקבל את שווים של הסלעים שנטען כי נגנבו.

2.הנתבע היה בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה חבר הקיבוץ ומילא תפקיד של קצין בטחון.

3.אין זה מיותר לציין, כעובדות רקע, שיחסיהם של הנתבע והתובעת נעכרו, לא רק בגלל האירוע הזה, אלא שהתגלו ביניהם אי הבנות גם ביחס לדרך שבה הנתבע מילא את תפקידו כקצין ביטחון ואשר ככל הנראה הקשתה על התובעת ואולי גם על קבלנים אחרים לפעול בתוככי הקיבוץ.

מכל מקום, התביעה שבפני אינה ההליך היחיד שבין הצדדים. מתברר ,שבפני חברי, כב' השופט אור אדם, תלויה ועומדת תביעה אחרת שהגיש הנתבע נגד התובעת ושעניינה נזקים שעל פי הנטען, נגרמו לו כתוצאה מתלונת שווא שהוגשה נגדו במשטרה על ידי התובעת.

באותה מידה, אין זה מיותר לציין, שגם לאחר שהצדדים הגישו סיכומיהם, הם פנו בבקשה משותפת שלא להכריע את הדין על מנת לאפשר להם לסיים במשולב את מכלול ההליכים התלויים ועומדים, אולם מאחר והצדדים הודיעו שהם כלל לא הצליחו להיפגש על מנת להביא המחלוקות ביניהם לידי סיום- לא היה מנוס מהכרעה בעניין דנא.

ציינתי עובדה לכאורה "חיצונית" זו, על מנת להסביר, שיש קשר לוגי וענייני בין שתי התובענות – זו הנוכחית וזו המתבררת בתיק 4214-04-11, ושכל אחד מהצדדים ניהל את ההליך הנוכחי, תוך "פזילה" לעבר ההליך האחר. אי יכולתם של הצדדים לסיים הליך זה בפשרה ,נובע כנראה מאי ההצלחה לשקלל את משקלן של כל אחת מהתובענות.

4.קיימת עובדה חשובה אחת שאינה שנויה במחלוקת. אין מדובר בנכס שכלה ואבד מן העולם. הסלעים נשוא המחלוקת עודם מצויים בתחומו של הקיבוץ בית קמה, ומבחינתו של הנתבע, מי שחפץ בהם – יבוא ויטול.

עובדת הימצאותם של הסלעים שלגביהם נטען שהנתבע גנבם – מעבירה את הנטל הכספי מהסלעים גופם – אל העלות הכרוכה בשינועם מהמקום בו הם מצויים עכשיו, אל המקום שממנו, על פי הנטען, נלקחו.

העלות הזו לא נתבעה כסעד ומכל מקום, אפילו נתבעה – היא בוודאי אינה מגעת לסכום הנתבע.

5.נוכח עובדת הימצאותם של הסלעים, אין לי צורך לדון בשאלה אם הזזתם מהמקום שבו נמצאו תחילה, הייתה ברשות (כטענת הנתבע) או מתוך כוונה פלילית (כפי שטוענת התובעת).

הנפקות הפרקטית של הכרעה בשאלה הזו, משליכה רק על ההכרעה בשאלה – על מי תוטל העלות להחזיר את הסלעים חזרה למקום מרבצם המקורי. כבר אמרתי לעיל, שסעד זה לא נתבע, אבל אני מוכן להניח שמדובר בסעד "אינצידנטלי".

6.אף שההכרעה נעוצה בקיומם וזמינותם של הסלעים מצד אחד, ומהסעדים שהתבקשו בתביעה מצד שני – נראה לי שאין זה מיותר לייחד דברים אחדים לגבי עדותו של מנהלה של התובעת, מר סלימאן אבו האני (להלן: סלימאן").

בניגוד גמור לסעדים שנתבעו, (כזכור נתבעה רק עלות הסלעים) – סלימאן פתח עדותו בקביעה שסכום התביעה "מורכב מעלות הטובין, עלות עיכוב העבודה כתוצאה מכך שהתווספו ימי עבודה... וכן עבודת הביצוע ופיקוח צמוד על העבודה" (עמ' 2, שורות 11 – 10).

אין זה מיותר לציין, שלא הוגשה כל עדות גברא או חפצא שעניינה "עיכוב העבודה". גם שווי הסלעים שהנתבע נטל, אינו נקי מספקות. שווי כל הסלעים כולם – גם אלה ששימשו למסלעה – 17,000 ₪.

שווי הסלעים שהנתבע נטל להבדיל משווי כל הסלעים כולם ,זכה לכמה "הערכות". ראו סעיף 3.9 לסיכומי הנתבע.

גם כמות הסלעים שהנתבע נטל לגמרי לא ברורה. סלימאן השיב ש... "אני לא יכול לענות על השאלה אם הסטייה היא 6% או 60%, זה אתר בניה שכל יום לוקחים משם" (עמ' 3, שורות 21 – 20).

בכלל, סלימאן התקשה לספק תשובות פשוטות לשאלות פשוטות. על עדות שכזו נאמר: מילה – בסלע שתיקה – בתרי (מגילה, יח', א). התרשמתי באופן ברור ,שעדותו נמסרה תוך אלתורים שאלתר בהיותו על דוכן העדים.

7.התוצאה הסופית היא איפוא כדלקמן: